על אף שעובי שכבת הדמעות הנו כחוט השערה היא מורכבת משלוש שכבות נפרדות:
השכבה החיצונית- שכבת השומן אשר צפה על פני הדמעות ומונעת את אידויין.
שכבה זו מופרשת ע"י בלוטות המבומיאן ( בלוטות השומן בעפעף) שפתחן מצוי על שפת העפעף. ישנן 40 בלוטות כאלה בכל עפעף.
השכבה המימית- שכבה זו מרכיבה 90% מנפח הדמעות ומופרשת מבלוטות הדמעות.
השכבה הרירית- שכבה זו מצמידה את שכבת הדמעות אל פני שטח הקרנית ( הכיפה השקופה בקדמת העין). מבנים דנויי אצבעות היוצאים מתאי האפיתל של הקרנית עוזרים להחזיק את השכבה הרירית למקומה. (כפי שניתן לאות בתמונה). הריר עצמו מופרש ע"י תאים גביע מיוחדים (תאי גובלט) המפוזרים על פני שטח לחמית העין כולה.
הדמעות מופרשות לעין כל הזמן בקצב קבוע של 1 מיקרוליטר בדקה (נפח טיפת מים הוא 50 מיקרוליטר וקצב הפרשתן יכל להתגבר פי 50 בעקבות גיורי או מצב רגשי. העפעפיים מפזרים את הדמעות על פני כל העין בצורה אחידה בזמן המצמוץ.
הדמעות נקוות לאורך שפת העפעף התחתון והעליון ויוצרות "אגם" דמעות קטן בזוית הפנימית של העין ממנו הן ונשאבות לתוך פתחי ניקוז הדמעות .
מנגנון שאיבה זה מאד מעניין וקשור גם הוא במצמוץ. בכל מצמוץ הדמעות נדחפות כיוון פינת העין הקרובה לאף. המצמוץ מועך את שק הדמעות שמתרוקן כלפי לכיוון האף . בין המצמוצים שק הדמעות מתרחב ושואב את הדמעות שנדחפו במצמוץ הקודם לכיוון פתחי הדמעות. מערכת של שסתומים חד כיווניים מונעים את זרימת הדמעות בכיוון ההפוך אל העין.
כל בעיה במערכת מורכבת זו תביא לניקוז לא יעיל וזליגת הדמעות על הלחי. מצמוץ מופחת , חולשה של שרירי המצמוץ, הפרעה במנח העפעף, היצרות בפתח הדמעות או חסימה לאורך צינור הדמעות, כולם יתבטאו בדמעת.
